יום רביעי, 12 באוקטובר 2011
אקטוא-לי: מחאת המתמחים-רופאים בכירים שנתנו יד לשביתה הגדולה ...
אקטוא-לי: מחאת המתמחים-רופאים בכירים שנתנו יד לשביתה הגדולה ...: מצחיק איך המתמחים מואשמים בסיכון חיי אדם. אינני מתכוונת לכתוב ולצדד בצדקת מאבקם. משום מה מנהלי בתי החולים שכחו שעד לפני חודש שבתה מערכת הברי...
מחאת המתמחים-רופאים בכירים שנתנו יד לשביתה הגדולה מאשימים בסיכון חיי אדם!!
מצחיק איך המתמחים מואשמים בסיכון חיי אדם. אינני מתכוונת לכתוב ולצדד בצדקת מאבקם. משום מה מנהלי בתי החולים שכחו שעד לפני חודש שבתה מערכת הבריאות, חדשות לבקרים. שרותי הרפואה הושבתה כליל 3 פעמים בשבוע במשך ארבעה חודשים. כלומר כל בית חולים בארץ כחמישים ימים במשך התקופה. 50 לימי הזנחה וסיכון חיי אדם. בכל הארץ אנשים שנזקקו לטיפול רפואי המתינו ממושכות ונדחו פעם אחר פעם בגלל השביתה. עד היום הציבור לא יודע כמה אנשים נפטרו בתקופה זו מהזנחת הטיפול, דחיית טיפולים ניתוחיים, כמה הוחמר מצבם הרפואי בגלל עיכובים שונים.
כל יפי הנפש במשרד הבריאות בתקשורת, ובהנהלות בתי החולים מדגישים השכם וערב את קריסת הקרובה של בתי החולים בשל שביתת המתמחים. האמת שמדובר במספר קטן של בתי חולים, במרכז ובחיפה.כולם זועקים כי היעדרות 400 מתמחים תגרום לקריסת המערכת ולמות חולים.
אז יש לי חדשות מרעישות משלי:
1.מערכת הבריאות מסכנת חיי אדם מידי יום. אם אדם רגיל מן הישוב צריך להמתין חצי שנה לבדיקת MRI , וזמן ההמתנה הממוצע בחדר המיון הוא 5 שעות ( ככה זה בסורוקה לפחות), ואני מדברת מניסיון אז לא נראה לי שבן האדם נשאר בריא בעקבות זאת. מעניין מאוד שהתור מתקצר להפליא אם אתה מיוחס, או שיש לך קשרים עם עובדי בית החולים.
2.מנהלי בתי החולים שכחו משום מה שהם בעצמם תרמו לסיכון חיי אדם בשביתה הגדולה. די להציג מקרה אחד של מוות מיותר שנגרם בעקבות השביתה, ואני בטוחה שיש מספר רב יותר של מקרים אבל אף אחד לא בודק כנראה בגלל החשש מהתוצאות.
כל יפי הנפש במשרד הבריאות בתקשורת, ובהנהלות בתי החולים מדגישים השכם וערב את קריסת הקרובה של בתי החולים בשל שביתת המתמחים. האמת שמדובר במספר קטן של בתי חולים, במרכז ובחיפה.כולם זועקים כי היעדרות 400 מתמחים תגרום לקריסת המערכת ולמות חולים.
אז יש לי חדשות מרעישות משלי:
1.מערכת הבריאות מסכנת חיי אדם מידי יום. אם אדם רגיל מן הישוב צריך להמתין חצי שנה לבדיקת MRI , וזמן ההמתנה הממוצע בחדר המיון הוא 5 שעות ( ככה זה בסורוקה לפחות), ואני מדברת מניסיון אז לא נראה לי שבן האדם נשאר בריא בעקבות זאת. מעניין מאוד שהתור מתקצר להפליא אם אתה מיוחס, או שיש לך קשרים עם עובדי בית החולים.
2.מנהלי בתי החולים שכחו משום מה שהם בעצמם תרמו לסיכון חיי אדם בשביתה הגדולה. די להציג מקרה אחד של מוות מיותר שנגרם בעקבות השביתה, ואני בטוחה שיש מספר רב יותר של מקרים אבל אף אחד לא בודק כנראה בגלל החשש מהתוצאות.
יום רביעי, 13 ביולי 2011
יומנו של חולה (במערכת הבריאות הישראלית)
יומני היקר:
יום שני 4/7/11
היום נפלתי מסירה בעת רפטינג בנהר הירדן. נחבלתי קשה בכתף, וכן איבדתי את ההכרה. פוניתי לבית חולים זיו בצפת. לאחר בדיקה שטחית של כירורג, נשלחתי לצילום. לצערי האורתופד לא הצליח לפענח את הצילום, ונשלחתי הביתה.
יום שלישי 5/7/11
הגעתי לרופאת המשפחה שהפנתה אותי לצילום נוסף. דיסק הצילום נמסר לי, אך לא ניתן לי פענוח. מאחר שהכאבים הבהירו לי כי יש לי בעיה, הגעתי לאורתופדיה וביקשתי לראות רופא. הפקידה הבהירה שאוכל לעשות זאת רק לאחר קביעת תור. מאחר וברור היה כי הדבר ייקח זמן, פניתי לאחות במקום. והתמזל מזלי לפגוש את מזל האחות. הסברתי לה מה קורה, היא מיד פנתה לקבל פענוח מידי של הצילום. הלכה וחזרה, הלכה וחזרה עד שניתן הפענוח שבו נאמר כי בכתף יש שבר מרוסק. מזל לא הסתפקה בכך, יצרה קשר עם מנהל המחלקה, בהנחייתו הופניתי מיד למיון בסורוקה. מזל, (נקודת האור הראשונה ביומני), היא אף דאגה שאקבל מתלה ראוי.
בסורוקה הקבלה הייתה די מהירה, נכנסתי לאורתופד רופא בשם אדינייב שנראה אמין ומקצועי מאוד, הסביר לי כי כנראה אזדקק לניתוח, אך עליו להעלות את המקרה לדיון צוות שיתקיים ביום רביעי, שלאחריו אקבל תור לאורתופד. ביציאה הפקידה הצליחה לתאם לי תור רק לעוד 17 יום. כלומר הייתי צריכה להמתין זמן כה רב רק שיראה אותי אורתופד. אבל תיארתי לעצמי שתור ביד עדיף מלהיות בלי תור.
יום רביעי 6/7/11
המתנתי לצלצול ממחלקת האורתופדיה לקבל מסקנות מדיון הצוות. בחורה בשם אתי התקשרה, (נערה בשרות לאומי) שבעברית קלוקלת ניסתה להסביר לי מה ההמשך. היא מסרה שאגיע ביום ראשון למרפאה האורתופדית שבמרפאות החוץ של סורוקה לבדיקה עם רופא בשם קורנגרין. ניסיתי ליצור קשר עם מרפאות החוץ מהשעה 11 בבוקר, ולא הצלחתי להשיג אף אחד. ניסיתי ליצור קשר עם המחלקה האורתופדית עם המזכירה הרפואית במקום, ולא ענה אף אחד. השארתי 3 הודעות אף אחד לא חזר אלי. בשעה 15:00 הצלחתי לתפוס את מרפאת החוץ, שם הפקידה אמרה לי כי לא ידוע לה כל דבר בענייני, ואף אחד לא עדכן אותה לגבי, ולכן אמרה שלא אטרח להגיע ביום ראשון. כואבת עצבנית על היום המתסכל, כתבתי פניית תלונה לפניות הציבור בסורוקה. וכן יצרתי קשר עם חברה, שאחותה עובדת בסורוקה במטרה לקבל עזרה.
בלילה הרגשתי רע, היו לי כאבי ראש, בחילות והקאות ולא הצלחתי להירדם.
יום חמישי 7/7/11
בעזרת אחות החברה שהצליחה ליצור קשר עם הגורמים הרלוונטיים, סוף סוף קיבלתי תור מסודר ליום ראשון 10/7/11.
הגעתי למיון בגלל שלא הרגשתי טוב. ושם המתנתי כ- 6 שעות לבדיקות שונות. בתחילה המתנתי לנוירוכירורג, ששלח אותי לבדיקה C.T. בצילום הוא ראה סימנים לבצקת מוחית כנראה מהנפילה. הוא שלח אותי למיון עיניים כדי לבדוק עם קיימים לחצים. בזמן זה הניורוכירורג כתב את מכתב השחרור. כשחזרתי מבדיקת העיניים, המתנתי שוב לנוירולוג. בסיום הבדיקה קיבלתי מאח במחלקה את מכתב השחרור, והלכתי הביתה, עדיין עם כאב ראש.
בשעה 0:30 התקשרו אלי מהמיון ואמרו לי ששחרורי היה מוטעה, וכי עלי לחזור מיד להשגחה רפואית. חזרתי למיון ושהיתי בהשגחה עד למחרת. במכתב השחרור שנכתב על אותו דף שקיבלתי לפני נאמר מה עלי לעשות הלאה, בשום מקום לא נכתב כי שחרורי הקודם היה מוטעה.
יום ראשון 10/7/11
לאחר סוף שבוע ארוך של שינה, הגעתי לאורתופד, שאמר שכנראה אצטרך ניתוח שוב שלח אותי לבצע בדיקת C.T וביקש שאחזור אליו עם דיסק הצילום ביום רביעי ב-13/7/11.מחשש לשביתה קבעתי תור חלופי אליו ליום ראשון 17/7/11 חזרתי לרופאה שלי שנתנה לי הפנייה. במשרד ניסו לעזור לי לקבוע תור דחוף כי כך היה כתוב במכתב הרופא. התור הראשון שניתן לי היה ל-25/7/11. בהתעקשות פקידה אחרת, (נקודת אור שנייה בסיפורי) היא הצליחה לתאם לי תור ליום שלישי 12/7/11 יום לפני חזרתי לאורתופד.
יום שלישי 12/7/11
הגעתי בשעה 20:15 לבדיקת ה- C.T בסורוקה, המכשיר התקלקל, היה תור ארוך מאוד, בגלל השביתה שתוכננה למחר אבל הפנו אותי למקום אחר בסורוקה לבצע את הבדיקה.
בעזרת פקידה צעירה נוספת שהובילה אותי ואחרים למקום, (נקודת אור שלישית בסיפורי) הגעתי לבדיקה, ואף בעזרתה
קיבלתי את הדיסק המיוחל. חזרתי הביתה בשעה 22:30.
יום רביעי 13/7/11
שביתה!!! אין רופא ואין עם מי לדבר. אחזור לרופא רק ביום ראשון. שבועיים לאחר הפציעה. בנתיים על להתהלך כשחלקי העצם באזור ימשיכו לזוז ויכאיבו לי בכל תנועה.
יומני היקר הסיפור לא תם ולא נשלם!!
להלן מסקנות מספר מהאירועים האחרונים:
1.אם אתם נופלים מסירה, כדאי שתעשו זאת בקנדה! שם לפחות תקבלו טיפול רפואי מיידי ומיטבי, כיאה לזכויותיכם כאזרחים במדינה דמוקרטית.
2.אם אתם משלמים כ- 800 ש"ח בחודש לביטוח בריאות ומשלים, הדבר לא מבטיח לכם טיפול מיידי וראוי לשמו.
3. אם אין לכם קשרים ופרוטקציה הלך עליכם.
4. מחאה חברתית כנגד שירותי הבריאות בישראל לא תצלח כנראה, כי אי אפשר לחיות בלי שירותי הבריאות, החולים לא יכולים לשבות ממחלתם!!!
5. מי שרוצה להתאבד לא צריך לחתוך ורידים, מספיק לשבור כתף. שרותי הבריאות בישראל כבר ידאגו כנראה שתמות בסופו של דבר, מהזנחה, או כתוצאה מאי יכולתם של רופאים לפענח צילום פשוט, (בית חולים זיו). או מחוסר טיפול מתאים רציף ויעיל, או מחוסר תיאום בין מטפלים שונים, (מיון כירורגי סורוקה), או מטעויות לא מתועדות שמחפות על כשלים ומחדלים, (מכתב שחרור מס' 1 ומכתב שחרור מס'2 שנכתבו על אותו דף),
או שתצא לך הנשמה מהביורוקרטיה הרפואית.
יומני היקר,
הייתי רוצה שגופים ממשלתיים יחקרו ויבדקו כל מקרה מוות שארע בימי שביתות ועיצומים, ובעיקר חולים שנפטרו מכך שלא קיבלו טיפול רפואי בזמן הקרוב והמידי למחלתם, ונדחו על הסף.
יום שני 4/7/11
היום נפלתי מסירה בעת רפטינג בנהר הירדן. נחבלתי קשה בכתף, וכן איבדתי את ההכרה. פוניתי לבית חולים זיו בצפת. לאחר בדיקה שטחית של כירורג, נשלחתי לצילום. לצערי האורתופד לא הצליח לפענח את הצילום, ונשלחתי הביתה.
יום שלישי 5/7/11
הגעתי לרופאת המשפחה שהפנתה אותי לצילום נוסף. דיסק הצילום נמסר לי, אך לא ניתן לי פענוח. מאחר שהכאבים הבהירו לי כי יש לי בעיה, הגעתי לאורתופדיה וביקשתי לראות רופא. הפקידה הבהירה שאוכל לעשות זאת רק לאחר קביעת תור. מאחר וברור היה כי הדבר ייקח זמן, פניתי לאחות במקום. והתמזל מזלי לפגוש את מזל האחות. הסברתי לה מה קורה, היא מיד פנתה לקבל פענוח מידי של הצילום. הלכה וחזרה, הלכה וחזרה עד שניתן הפענוח שבו נאמר כי בכתף יש שבר מרוסק. מזל לא הסתפקה בכך, יצרה קשר עם מנהל המחלקה, בהנחייתו הופניתי מיד למיון בסורוקה. מזל, (נקודת האור הראשונה ביומני), היא אף דאגה שאקבל מתלה ראוי.
בסורוקה הקבלה הייתה די מהירה, נכנסתי לאורתופד רופא בשם אדינייב שנראה אמין ומקצועי מאוד, הסביר לי כי כנראה אזדקק לניתוח, אך עליו להעלות את המקרה לדיון צוות שיתקיים ביום רביעי, שלאחריו אקבל תור לאורתופד. ביציאה הפקידה הצליחה לתאם לי תור רק לעוד 17 יום. כלומר הייתי צריכה להמתין זמן כה רב רק שיראה אותי אורתופד. אבל תיארתי לעצמי שתור ביד עדיף מלהיות בלי תור.
יום רביעי 6/7/11
המתנתי לצלצול ממחלקת האורתופדיה לקבל מסקנות מדיון הצוות. בחורה בשם אתי התקשרה, (נערה בשרות לאומי) שבעברית קלוקלת ניסתה להסביר לי מה ההמשך. היא מסרה שאגיע ביום ראשון למרפאה האורתופדית שבמרפאות החוץ של סורוקה לבדיקה עם רופא בשם קורנגרין. ניסיתי ליצור קשר עם מרפאות החוץ מהשעה 11 בבוקר, ולא הצלחתי להשיג אף אחד. ניסיתי ליצור קשר עם המחלקה האורתופדית עם המזכירה הרפואית במקום, ולא ענה אף אחד. השארתי 3 הודעות אף אחד לא חזר אלי. בשעה 15:00 הצלחתי לתפוס את מרפאת החוץ, שם הפקידה אמרה לי כי לא ידוע לה כל דבר בענייני, ואף אחד לא עדכן אותה לגבי, ולכן אמרה שלא אטרח להגיע ביום ראשון. כואבת עצבנית על היום המתסכל, כתבתי פניית תלונה לפניות הציבור בסורוקה. וכן יצרתי קשר עם חברה, שאחותה עובדת בסורוקה במטרה לקבל עזרה.
בלילה הרגשתי רע, היו לי כאבי ראש, בחילות והקאות ולא הצלחתי להירדם.
יום חמישי 7/7/11
בעזרת אחות החברה שהצליחה ליצור קשר עם הגורמים הרלוונטיים, סוף סוף קיבלתי תור מסודר ליום ראשון 10/7/11.
הגעתי למיון בגלל שלא הרגשתי טוב. ושם המתנתי כ- 6 שעות לבדיקות שונות. בתחילה המתנתי לנוירוכירורג, ששלח אותי לבדיקה C.T. בצילום הוא ראה סימנים לבצקת מוחית כנראה מהנפילה. הוא שלח אותי למיון עיניים כדי לבדוק עם קיימים לחצים. בזמן זה הניורוכירורג כתב את מכתב השחרור. כשחזרתי מבדיקת העיניים, המתנתי שוב לנוירולוג. בסיום הבדיקה קיבלתי מאח במחלקה את מכתב השחרור, והלכתי הביתה, עדיין עם כאב ראש.
בשעה 0:30 התקשרו אלי מהמיון ואמרו לי ששחרורי היה מוטעה, וכי עלי לחזור מיד להשגחה רפואית. חזרתי למיון ושהיתי בהשגחה עד למחרת. במכתב השחרור שנכתב על אותו דף שקיבלתי לפני נאמר מה עלי לעשות הלאה, בשום מקום לא נכתב כי שחרורי הקודם היה מוטעה.
יום ראשון 10/7/11
לאחר סוף שבוע ארוך של שינה, הגעתי לאורתופד, שאמר שכנראה אצטרך ניתוח שוב שלח אותי לבצע בדיקת C.T וביקש שאחזור אליו עם דיסק הצילום ביום רביעי ב-13/7/11.מחשש לשביתה קבעתי תור חלופי אליו ליום ראשון 17/7/11 חזרתי לרופאה שלי שנתנה לי הפנייה. במשרד ניסו לעזור לי לקבוע תור דחוף כי כך היה כתוב במכתב הרופא. התור הראשון שניתן לי היה ל-25/7/11. בהתעקשות פקידה אחרת, (נקודת אור שנייה בסיפורי) היא הצליחה לתאם לי תור ליום שלישי 12/7/11 יום לפני חזרתי לאורתופד.
יום שלישי 12/7/11
הגעתי בשעה 20:15 לבדיקת ה- C.T בסורוקה, המכשיר התקלקל, היה תור ארוך מאוד, בגלל השביתה שתוכננה למחר אבל הפנו אותי למקום אחר בסורוקה לבצע את הבדיקה.
בעזרת פקידה צעירה נוספת שהובילה אותי ואחרים למקום, (נקודת אור שלישית בסיפורי) הגעתי לבדיקה, ואף בעזרתה
קיבלתי את הדיסק המיוחל. חזרתי הביתה בשעה 22:30.
יום רביעי 13/7/11
שביתה!!! אין רופא ואין עם מי לדבר. אחזור לרופא רק ביום ראשון. שבועיים לאחר הפציעה. בנתיים על להתהלך כשחלקי העצם באזור ימשיכו לזוז ויכאיבו לי בכל תנועה.
יומני היקר הסיפור לא תם ולא נשלם!!
להלן מסקנות מספר מהאירועים האחרונים:
1.אם אתם נופלים מסירה, כדאי שתעשו זאת בקנדה! שם לפחות תקבלו טיפול רפואי מיידי ומיטבי, כיאה לזכויותיכם כאזרחים במדינה דמוקרטית.
2.אם אתם משלמים כ- 800 ש"ח בחודש לביטוח בריאות ומשלים, הדבר לא מבטיח לכם טיפול מיידי וראוי לשמו.
3. אם אין לכם קשרים ופרוטקציה הלך עליכם.
4. מחאה חברתית כנגד שירותי הבריאות בישראל לא תצלח כנראה, כי אי אפשר לחיות בלי שירותי הבריאות, החולים לא יכולים לשבות ממחלתם!!!
5. מי שרוצה להתאבד לא צריך לחתוך ורידים, מספיק לשבור כתף. שרותי הבריאות בישראל כבר ידאגו כנראה שתמות בסופו של דבר, מהזנחה, או כתוצאה מאי יכולתם של רופאים לפענח צילום פשוט, (בית חולים זיו). או מחוסר טיפול מתאים רציף ויעיל, או מחוסר תיאום בין מטפלים שונים, (מיון כירורגי סורוקה), או מטעויות לא מתועדות שמחפות על כשלים ומחדלים, (מכתב שחרור מס' 1 ומכתב שחרור מס'2 שנכתבו על אותו דף),
או שתצא לך הנשמה מהביורוקרטיה הרפואית.
יומני היקר,
הייתי רוצה שגופים ממשלתיים יחקרו ויבדקו כל מקרה מוות שארע בימי שביתות ועיצומים, ובעיקר חולים שנפטרו מכך שלא קיבלו טיפול רפואי בזמן הקרוב והמידי למחלתם, ונדחו על הסף.
הירשם ל-
רשומות (Atom)